לעולם לא תפסיד מאמירת אמת

על תרבות השקר בצה"ל, מקורותיה והדרך לשנות אותה

Oct 8, 2026 · @Avi

סיבות פרסונליות

"אה, זה פשוט מסיבות פרסונליות." כך ענה מפקד יחידה, אלוף-משנה במילואים, לראש אגף המודיעין, כששאל מדוע אחד המפקדים בקרון אינו משתמש במערכת החדשה. המפקד שעליו דובר היה אני, והסיבות לא היו פרסונליות כלל.

זה קרה במהלך שירותי באוגדה מובחרת בצה"ל. באחד מתרגילי האוגדה הציגו בפנינו אנשי המודיעין מערכת חדשה בשם "הנתיב המהיר", שנועדה לקשר במהירות בין המערכת המודיעינית למערכת האג"מית ולהעביר מטרות מהראשונה לשנייה. רק לאחר שנים הבנתי שהושקעו בה מיליוני שקלים ועבודה רבה לאורך תקופה ארוכה.

כמי שנוטה לאמץ טכנולוגיות מוקדם, בדקתי את המערכת מיד, ולצערי מצאתי בה ארבע תקלות שהפכו אותה לבלתי שמישה. במהלך התרגיל הגיעו אליי בזה אחר זה מש"קי מודיעין, אחריהם קציני מודיעין, ולבסוף קצין המודיעין של האוגדה בדרגת סגן-אלוף, וכולם שאלו מדוע אינני משתמש בה. לכל אחד מהם הסברתי, ואף הדפסתי את ארבע הסיבות על דף ומסרתי להם.

את מקור המהומה הבנתי כשראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי, נכנס לקרון שלנו ושאל את מפקד היחידה כיצד המערכת עובדת. המפקד ענה שהיא עובדת מצוין ושכולם שבעי רצון. כשנשאל על המפקד שאינו משתמש בה, השיב את התשובה שבפתח הדברים. הייתי עסוק בעבודה, אך שמעתי כל מילה.

הדבר הרתיח אותי, אבל ישבתי בשקט עד שראש אמ"ן יצא מהקרון. אז קמתי, יצאתי אחריו וניגשתי אליו, כשהוא מוקף בפמליית מלוויו: "שלום, שמי אבי, ואני המפקד שלא השתמש במערכת. רציתי לספר לך מה הבעיות בה."

הסברתי לו את העיקרית שבהן: הזמן שלוקח למטרה לעבור מהמערכת המודיעינית למערכת האג"מית נע בין עשרות שניות לכמה דקות, בעוד שאנחנו חייבים להתחיל לעבוד על מטרה תוך שניות בודדות. די היה בתקלה הזו כדי להפוך את המערכת לבלתי שמישה.

באותה שנייה ראיתי בפניו שהוא מבין: אוגדה מובחרת שלמה הציגה לו מצג שווא, כאילו הכול נפלא, בעוד שהמערכת אינה עובדת ברמה הבסיסית ביותר. הוא פנה למלוויו ושאל: "אתם הכרתם את זה?". חלקם מלמלו: "כן, בבדיקות ראינו ככה...". הוא הודה לי והמשיך בדרכו, ואת המערכת לא ראינו עוד.

לא בפעם הראשונה

זו לא הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה. בשירות המילואים הראשון שלי, אחרי טירונות וקורס מ"כים שעברתי כעתודאי, היינו בקו בבקעה. במהלך השירות התרחשה חדירה מירדן, ובטיפול באירוע נעשו תקלות מבצעיות רבות שנבעו מחריגה מהנהלים.

בסיום האירוע ערך מפקד החטיבה תחקיר. הופתעתי לראות אנשים מבוגרים יושבים ומשקרים במצח נחושה, כדי לגונן על טעויותיהם ועל טעויות חבריהם.

כל מי ששירת בצה"ל תקופה מספיקה מכיר את התופעה: תקלות מוסתרות, ודיווחים שאינם דיווחי אמת. השאלה היא מה מקורה, וכיצד משנים אותה.

מאיפה זה מתחיל

במערכת סמכותנית, פקודים נוטים לרצות את מפקדיהם. איכות השירות שלהם, ולמי שבחר בקריירה צבאית גם הקידום והפרנסה, תלויים בדימוי שלהם בעיני המפקדים. מי שרוצה שיעריכו אותו ושפרנסתו לא תיפגע לומד מהר שהשקר משתלם.

קחו טירונים בשבועות הראשונים שלהם. אחת מעמדות השמירה מרוחקת מאוד והמשמרת בה ארוכה, ולכן רבים מהשומרים נרדמים בה. בעולם שבו דיווח אמת הוא ערך עליון, חייל שנרדם היה מדווח על כך, והמפקד היה מקבל תמונת מצב אמיתית על העמדה ומתקן את הבעיה לפני שתהפוך לסיכון מבצעי.

בפועל, החייל חושש שייענש ויסגור שבת, ולכן שותק. אילו ידע שאמירת אמת מוערכת, ושהעונש על טעות שדיווח עליה ביוזמתו יהיה קל בהרבה, הוא לא היה חושש לדווח, והמפקדים היו יודעים מה קורה באמת.

המצב חמור במיוחד בקורס הקצינים. בה"ד 1 הוא חלום רב-שנים של חייל שעבר טירונות, קורס מ"כים ופיקוד, והוא יעשה הכול כדי לא לאבד אותו. אבל צוער שמבצע תקלה עלול להיות מודח, וחלומו ייגנז.

במצב כזה כמעט לא נותרת לצוער ברירה אלא לשקר, וכך המערכת מרגילה אותו לשקר כבר כקצין צעיר. אילו צוער שפתח מפה בניווט בניגוד לפקודות היה מדווח על כך ולא מודח, המפקדים היו יודעים בדיוק אילו נקודות דורשות שיפור, מהו מצב האמת, והאם תוכנית ההדרכה עצמה טובה.

שני צדדים של אותו מטבע

התרבות שמענישה את המדווח מלמדת גם את המפקד לא לשמוע. מפקד שהתרגל לדיווחים מלוטשים מתקשה לקבל דיווח שמקלקל את התמונה, ומי שמצביע על בעיה מתויג כבעיה בעצמו. המפקד בקרון לא רק הסתיר את התקלה מראש אמ"ן; הוא גם הפך את מי שהצביע עליה ל"סיבה פרסונלית".

ההבדל בין שני הבכירים בקרון הוא כל הסיפור. האחד העדיף להציג תמונה נאה, והשני הקשיב, שאל שאלה אחת והבין את המצב תוך שניות.

לא פעם אנו רואים בצבא תקלות חמורות שאינן מדווחות ואינן צפות. חלק מהכשלים שנחשפו סביב השבעה באוקטובר מראים גם את הצד השני: התרעות שעלו מלמטה ולא נשמעו למעלה. הסתרה מלמטה וחירשות מלמעלה הן שני תסמינים של אותה תרבות.

זה אפשרי, וזה כבר קיים

הפתרון אינו המצאה חדשה, והוא קיים כבר היום בתוך צה"ל. בחיל האוויר התפתחה תרבות תחקיר שבה טייסים מציגים את טעויותיהם בגלוי, והדרגה אינה מגינה על איש בחדר התחקיר. אם זה עובד שם, אין סיבה שלא יעבוד ביבשה.

גם התעופה האזרחית הגיעה לאותה מסקנה. במדינות רבות, טייס שמדווח מיוזמתו על טעות שנעשתה בתום לב זוכה להגנה מסוימת מפני סנקציות, משום שהמערכת הבינה שמידע על טעויות שווה יותר מהענשת מי שטעה.

מערכות בטיחות רבות אימצו את מה שמכונה "תרבות צודקת" (Just Culture), המבחינה בין שלושה סוגי התנהגות:

• טעות אנושית: לומדים ממנה ולא מענישים עליה.
• התנהגות מסוכנת: מתקנים אותה בהדרכה ובהכוונה.
• רשלנות או הפרה מכוונת: עליהן נענשים.

ההבחנה הזו חשובה. סובלנות לטעויות אינה הפקרות; היא פשוט מפסיקה להעניש את מי שמביא את האמת.

האמת צריכה להשתלם

צבא שרוצה תרבות של אמת, התפתחות, התחדשות וחדשנות חייב לגלות סובלנות לטעויות. ישנן כמובן טעויות מסוכנות שעלולות לעלות בחיי אדם, אך רוב הטעויות אינן כאלה. רק במקום שבו אנשים מרגישים ביטחון לטעות ולהודות בטעותם, המערכת יכולה להשתפר באמת.

זה העיקרון שניסיתי להנחיל גם במשפחה שלי, והוא נכון לא פחות לצבא: כל חייל וכל קצין צריך לדעת שלעולם לא יפסיד מאמירת אמת, אלא רק ירוויח. אם העיקרון הזה יושרש, נוכל להגיע לשם.