הלב, האמונה והשכל- על היחס למורים גדולים

כתב: גיסי, יואל שפיץ

סבא היה גר בדרך מהגן הביתה.

בגן חובה וגם בכיתה א' הייתי נכנס אליו כמעט כל יום, לקבל סוכריה, לאכול מעוגת הדבש שלו, ולפעמים גם להכין גפילטע פיש בצוותא.

מה שהיה משותף לכל הבילויים הללו גם יחד, היו השאלות ששאלתי אותו והסיפורים שהוא סיפר לי.

במשך שעות סיפר לי סבא על חיי החסידות בילדותו, על המשפחה שהייתה לנו לפני השואה, וכמובן- על המחנות.

המשותף לכל הסיפורים היה דוק חסידי עדין, ששילב עין טובה על העולם, יחד עם הומור והרבה פיקחות.

סבא, היה ממשפחה של חסידי אלכסנדר וקרוב משפחתו של הרב'ה. החינוך השורשי שקיבל צבע את כל עולמו הפנימי, הרבה אחרי שכל הסביבה החיצונית בה חונך- נחרבה ללא זכר.

אהבתי אותו אהבת נפש, ולא אגזים אם אומר שלמרות שנפטר כשהייתי בן 11, דמותו וסיפוריו מלווים אותי באופן יום יומי.

ובימים האחרונים נזכרתי בסיפור שהפך עבורי ליסוד חיים מוצק, וכך סיפר סבא:

"כשהייתי בגיל העשרה, הלימודים בישיבה לא סיפקו אותי.

המשכתי ללמוד לימוד יומי בחומש וגמרא, אבל חיפשתי לי עיסוקים נוספים- עשיתי ספורט, רכבתי על אופניים ולאט לאט נכנסתי גם לעסקיו של אבי, שהיה סוחר עצים.

למדתי את העבודה מהר, ובגיל 17 אבא כבר היה שולח אותי ברחבי פולין לסגור עבורו עסקאות קטנות.

יום אחד, נסעתי ליער בסביבות העיירה אלכסנדר, מקום מושבו של הרב'ה.

לרגל עיסוקיי עם הגויים, לבשתי חליפה קצרה, ולא את המעיל הארוך בו נהגו ללכת החסידים.

אחרי שסגרתי את העסקה, נסעתי להתארח אצל דודי, שהיה מחותן של הרב'ה מאלכסנדר ואב בית הדין של העיר.

כשראה דודי שאני לבוש בקצרים, הוא הקפיד עלי מאוד.

הוא האשים אותי שאני מושפע מהמשכילים ושאחד כמוני עוד יסיים מופקר גמור.

לא עזרו הפצרותיי וגם לא הצטדקויות- לדוד היה ברור ש"צריך לעשות איתי משהו".

לדבריו, הדבר היחיד שיוכל להועיל לאחד כמוני זו פגישה אישית עם הרב'ה מאלכסנדר.

הרב'ה היה אדם גדול.

היו לו עשרות אלפי חסידים וכוח כלכלי ופוליטי לא מבוטל.

בגלל שהיה קרוב משפחה, דברתי איתו כמה פעמים, אבל אף פעם לא ביחידות, והמחשבה שאצטרך להיכנס אליו לפגישה אישית ועוד לשיחת נזיפה- עשתה לי פיק ברכיים הגון.

כל הלילה לא ישנתי.

וכשהבוקר הגיע, הלכתי לתפילה ומיד לאחריה- לחדרו של הרב'ה.

הרב'ה ישב, אני עמדתי.

הלב דפק.

ואז, הרב'ה פנה אלי ושאל:

'שרגא, את מאמין ברב'ה?'

לא ציפיתי לשאלה הזו, ודווקא משום כך נפלטה לי תשובה לא כל כך מנומסת- אבל אמיתית מאוד:

'הרב'ה' אמרתי.

'אני, שרגא פייבל, מאמין בקב"ה - וחושב שהאדמו"ר הוא א גוטן ייד, אַ גלײַכער ייד'"

(תרגום והסבר: יהודי טוב, יהודי ישר. כך נהוג היה לכנות אדמורי"ם בפולין)

כאן, הקול של סבא היה נשבר מעט, והפנים היו טיפה מסמיקות.

והיה ממשיך ומספר:

"כשהרב'ה שמע את תשובתי הוא ביקש שאתקרב אליו,

אל מעבר לשולחן.

התקרבתי, והרבי טפח לי על הכתף - ממש כאן.

(כאן סבא היה מדגים טפיחה על הכתף של עצמו).

הרב'ה אמר לי:

'שרגא פייבל.

הראש שלך במקום הנכון.

הלב שלך במקום הנכון.

אתה תהיה בסדר'.

זה היה קיץ 1938, כשנה וחצי אחר כך, כבר הייתי במחנות.

אבל זו, זו הייתה הברכה שאיתה הלכתי, היא נחרטה לי בלב.

סימנה לי שאהיה בסדר, למרות הזוועות.

הברכה היא זו שהצילה אותי".

שנים אני הולך עם הסיפור הזה,

שמהווה עבורי מעין מגדלור בנתיבי הלימוד ממורים גדולים, ומסמן לי-

לאן צריכה להיות מכוונת האמונה.

היכן יש להפעיל את השכל.

ומה הוא מקומו של הלב.

לחיים!