כתב: הנכד יואל שפיץ
"אחרי חמש שנים במחנות העבודה, ואחרי שכל העולם שהכרתי נמחק, כולל הוריי, אחי ואחיותי וכל משפחתי- מצאתי את עצמי לבד בפריז. פליט. תת אדם.
עבדתי במכבסה, ובמעט כסף שחסכתי קניתי לי אופנוע. הייתי בחור ממשפחה חסידית, בן 24, בלי שיניים, עם עצמות שבורות בכל הגוף- שראה מה הקב"ה עושה ולא רוצה לשמוע ממנו יותר.
בכל ערב, הייתי עולה על האופנוע ונוסע כמו משוגע- בתקווה שהמוות המתוק ייקח גם אותי אליו. היה משהו אירוני בזה שחמש שנים, במחנות, נאבקתי כדי לחיות- ודווקא בפריז, חיפשתי את המוות.
יום אחד, הלכתי להסתפר אצל חבר, יהודי. באמצע התספורת, נכנס חבר של הַסַּפָּר. היה לו יארצייט והוא חיפש מניין. אני, הייתי רחוק מכל זה, והעמדתי פנים שאני לא יודע מה זה יארצייט, ומה זו תפילה ומה זה קדיש.
אבל הַסַּפָּר, הכיר אותי. 'שרגא, יארצייט! בוא נלך להשלים מניין' הוא אמר. אני סרבתי. הַסַּפָּר הניף את המספרים מעל ראשי, ובבת צחוק אמר שאם לא אבוא הוא ידקור אותי.
הוא דחף, הבחור עם היארצייט משך- אז הלכתי איתם. התנאי שלי היה שכיפה אני לא שם על הראש. זה לא.
התפללנו מנחה, אמרנו קדיש, ואני רציתי להישמט וללכת משם. היינו עשרה בדיוק, ואחד היהודים בבית הכנסת לחץ- 'יש גם ערבית עוד עשרים דקות, אל תברח לנו..'
כאב לי עליהם ונשארתי. בין מנחה לערבית, אחד היהודים המבוגרים בחבורה לימד סוגיית גמרא. הכרתי את הסוגיה הזו היטב.
התחלתי ללמוד גמרא בגיל 7, שני דפים גפ"ת ביום. מבבא מציעא והלאה. בערב, אבא שלי אלתר יששכר הי"ד, היה חוזר מהעבודה, ממלא גיגית במים קרים, מעיר אותי, רוחץ את פני ורגלי כדי שאתעורר- ואז חוזר איתי על הסוגיה. זה היה לימוד התורה היומי שלו, והחזרה שלי על החומר של בית הספר.
אחרי שלומדים ככה, גם חמש שנים במחנות לא משכיחים את הסוגיות.
אבל המלמד בבית הכנסת הקטן בפריז, לא היה אבא שלי, ולא הרב שלי - הוא, לימד את הסוגיה בצורה עקומה לגמרי. הוא, לא הבין אותה, ולכן דחק להסביר הסברים משונים בסוגיה.
אני, ישבתי שם בלי כיפה ועשיתי את עצמי כמי שלא מבין מילה. אלא שבשלב מסוים השתגעתי, זה היה כל כך עקום שהייתי חייב לומר משהו. תקנתי אותו. כולם הביטו בי משתוממים, הסגרתי את עצמי - הם הבינו שאני ממשפחה חסידית, שאני יודע סֵפֶר, והם- הרי חיפשו מורה.
'אם אתה יודע את הסוגיה כל כך טוב- תלמד אתה!' הם ביקשו. ואני, שלא פתחתי גמרא יותר מחמש שנים, בלעתי את הרוק. היה בי רצון ללמוד וללמד, אבל גם דחיה חזקה מהא-לוהים וממה שעשה לי.
'אני מוכן ללמד, אבל בלי כיפה!' יריתי את התשובה. הם - צחקו. 'מה איכפת לנו כיפה?' אמרו לי. 'רוצים ללמוד ואתה יודע ללמד, אז קדימה'.
בידיים רועדות אחזתי שוב בגמרא, קראתי בניגון של אבא והסברתי כפי שהסביר הרב בחיידר. הסוגיה התיישבה, דבר דבור על אופניו. ונשארתי לערבית, שוב בלי כיפה.
ביציאה מבית הכנסת, תפס בזרועי יהודי מבוגר. הוא שאל מי אני ואצל מי למדתי. אני? נכד של ר' אלי זינגר, אב"ד קאליש. למדתי בחיידר של חסידי אלכסנדר בבנדין.
היהודי הביט בי בעיניים עגולות, גדולות. 'הכרתי את סבא שלך' הוא אמר. 'למדתי אצלו גמרא בשבתות. לימדת כל כך דומה לו.. הרגשתי שאנחנו מכירים'. הוא, חייך חיוך טוב. אני, בפרצתי בבכי.
התרגשתי מאוד וביקשתי שיספר עוד ועוד על סבי.
וכשהלכתי, פסוק אחד שלימד אותי אבא התנגן לי בראש: "נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם". הבנתי שאם מישהו עוד מכיר את סבי, ואם מישהו עוד זוכר איך לימד, אז העולם לא נחרב לגמרי. העם שלנו חי - וגם אני יכול לחיות.
ומאז, אני הולך עם הידיעה שיש לנו עם חי, ויש לנו תורה ש'מחזרת אחר אכסניה שלה' ומעוררת אותם אליה.
והקב"ה? זה לקח עוד כמה שנים. בסוף השלמנו.
אבל כל לילה, במיטה, אני עושה איתו 'בית דין': אני מונה את חובותיי ומזכיר לי את חובותיו. ותמיד אני יוצא זכאי.
אין ספק- הוא חייב לי.
תהא נשמתו של סבא ושל כל משפחתו הי"ד צרורה בצרור החיים.
בתמונות: סבא בפריז. אביו אלתר יששכר הי"ד שעל שמו אני קרוי (-:
Comments