סיפור יציאת משפחת מנדלסון מרוסיה

קרדיט: ונפוצותנו כנס \ כתבה: ציפי גולן, לקוח מהירחון מרווה לצמא, סוכות תשפ"א (גליון 2479)

כבר קרוב לחמישים שנה שהגברת לאה מנדלסון, מנהלת המרפאה להרפיה רפואית (שיטת טיפול המסייעת לעניינים רפואיים כמו סכרת, יתר לחץ דם, חרדות וחיזוק המערכת החיסונית, מה שחשוב כעת – בזמן הקורונה, במיוחד) של בעלה – הד"ר יהודה מנדלסון, מתגוררת בארץ ישראל, ובכל זאת, בכל פעם שהיא פוקחת עיניים אל בוקר חדש, היא מוצאת את עצמה מרימה עיניים ומתפללת: "ריבונו של עולם, תרחם עלינו ותעזור ש'עבודת הפרך' הזאת לא תיגמר לעולם...".

לארץ ישראל הגיעה לאה על מנת לעבוד בפרך, ובכל זאת קיבלה את ההחלטה בנפש חפצה. בדרכה ארצה איימו על חייה בית משוגעים אליו הוכנס בעלה, שכן שיכור עם סכין ביד, סיביר, מוות, רעב וסכנות נוספות. היא עמדה בהן בגבורה. עכשיו, חמישה עשורים לאחר מכן, היא שבה אל הימים הקשים ההם, תחת המגף הסובייטי.

סטאלין הוא המן

"את כל ילדותי העברתי ברוסייה הסובייטית. נולדתי לאחר מלחמת העולם השנייה, בתקופה בה סטאלין רדה ברוסיה ביד חזקה. אני זוכרת איך בשנת תשי"ג העלילו הרוסים כי הרופאים היהודים מנסים להרעיל את החולים, והעלילה הזאת הייתה מספיקה כדי שסטאלין יחליט על טיהור מידי. הוא אסף את רשימת כל היהודים בכל רחבי ברית המועצות, סידר אותם לפי ערים ותכנן את מותם. הוא יאסוף אותם, יעלה על רכבות וישלח לסיביר. חלק מהיהודים ימותו בנסיעה, כך תכנן הרודן יימ"ש, ומי שלא, יקפא למוות בקור הסיבירי".

חשוב להבין, ברית המועצות לא הייתה מדינה כמו כל המדינות, בה ראש הממשלה מחליט משהו, העם מתנגד וההחלטה משתנה. אם סטאלין החליט להרוג את כל היהודים לא היה דבר שיכול היה לעצור אותו.

מלבד ה' יתברך.

בפורים של אותה שנה נטל ה' מן הרודן את חייו, עוד קודם להוצאת זממו אל הפועל, והגזירה התבטלה.

"קראתי בספרו של רבי יצחק זילבר 'להישאר יהודי' שבפורים של אותה שנה הוא עצמו כבר היה במחנה בסיביר. בלילה הוא ישב וקרא את מגילת אסתר לו ולכמה יהודים נוספים. אחד היהודים שהיה שם נאנח ואמר – על המן אפשר היה להתגבר, אבל על סטאלין... על סטאלין אף אחד לא יוכל להתגבר. רב יצחק שמע אותו ואמר: 'סטאלין הוא רק בשר ודם, בורא עולם יכול לעשות איתו הכל. אתה לא יודע מה הקב"ה יעשה איתו ומה יהיה איתו בעוד חצי שעה". למפרע התברר שבאותו זמן שהוא אמר באמונה תמימה את דבריו לאותו יהודי סטאלין מת".

"כשסטאלין מת הייתי בת שש. אני זוכרת איך ראיתי מסביב את כולם בוכים. בשביל הסובייטים סטאלין היה שמש העמים, הוא היה התקווה ואליו נשאו את העיניים, נכון, הוא היה רודן אכזר שהרג מיליונים, אבל בראש הגוי שלהם, הוא גם רודן וגם איש התקווה. אני זוכרת איך כילדה בת שש שמעולם לא שמעה חלילה מילה רעה על סטאלין הסתכלתי מסביב וחשבתי לעצמי: "למה הם כל כך בוכים? הם צריכים להיות שמחים!". לא ידעתי להסביר למה צריך לשמוח אבל כבר בראש של ילדה קטנה היה לי ברור שגרוע מזה לא יכול להיות...".

לגבי היכולת לשמור על היהדות לא היה הבדל בין תקופתו של סטאלין לתקופתו של חורשצ'וב – ממשיך דרכו. באותה תקופה קיום חיים יהודים ברוסיה היה בלתי אפשרי כלל. אנשים ידעו שאם יעשו משהו של דת יישלחו לבית הסוהר ואם יגידו מילה יוגלו למחנות. הק.ג.ב היה בכל מקום, הוא ידע הכל על כולם והיה מומחה מיוחד במירור חייהם של אנשים.

מצחיק הוא שגם אילו שלא שמרו מצוות וחיו כפי שהסובייטים דרשו, הופלו לרעה בגלל יהדותם. "באוניברסיטה למשל הייתה מכסה של חמישה אחוזים יהודיים. יכולת להיות מוכשר עד בלי גבול וגאון עם מנת משכל שמכניסה את כל רוסיה בכיס האחורי, אם המכסה התמלאה לא היה לך מקום להיכנס אליו".

ושימו לב, אנחנו מדברים על רוסיה הסובייטית, מקום בו חיים ללא תואר לא היו שווים כקליפת השום. "באופן מפתיע, דווקא ההפליה הזאת לרעה לאורך כל הדרך היא ששמרה עלינו יהודים. היא הזכירה לנו שוב ושוב שאנחנו יהודים, ואם אנחנו כבר מנודים כל כך אנחנו חייבים לברר מה פירוש הדבר להיות יהודי. ה'הבדלה' של הגויים שמרה על ה'קידוש' שלנו".

אשפוז בזמן מלחמה

לאה גדלה, בגרה ונישאה ליהודה מנדלסון – רופא יהודי צעיר ושאפתן. "מיד אחרי שהתחתנו אמרתי לבעלי 'אנחנו צריכים לעלות לארץ ישראל'. לא ידעתי מהי ארץ ישראל ומהי מהותו של יהודי, אבל ידעתי שרוסיה היא לא מקום ליהודים. לא מדברת על מקום לשמור בו מצוות, רוסיה היא לא מקום ליהודים בכלל. אבל כמו שאמרתי את זה ידעתי שאני מדברת באוויר. אין לנו מה להיות כאן, זה נכון, אל להגיע לארץ ישראל זה חלום רחוק ובלתי אפשרי בכלל. במקום זה הלכנו לחפש יהודים שיודעים מה פירוש להיות יהודים ואולי ילמדו אותנו קצת על הזכות הזאת".

"לא הספקנו לברר הרבה כי אושפזתי בבית חולים בעקבות סיבוך רפואי". באותם ימים בית חולים היה בית כלא לאנשים. אי אפשר היה להיכנס אליו וודאי שלא לבקר את המאושפזים שבו. "גם אחרי שנים, כשהגעתי לבית החולים עם תינוק קטן, נדרשתי להשאיר אותו, ללכת ולא לחזור עד שהוא יחלים לגמרי. זה היה התנאי לקבלת טיפול עבורו". במצב כזה, אגב, איש אינו יכול לדעת האם יקירו מקבל את הטיפול שהוא נדרש לו או שמישהו מחסל איתו שם חשבונות ממשל ישנים...

"בכל אופן, אני הייתי בבית החולים ובעלי, שהיה רופא, עבד בבית חולים אחר. למרות שהוא היה רופא היה אסור לו לבקר אותי. תקופה קצרה לאחר האשפוז פרצה מלחמת ששת הימים בארץ ישראל. הרדיו הרוסי עבד ללא הרף וסיפר לכולם על צבאות ערב ומצריים שכובשים את ארץ ישראל ועוד רגע יגיעו גם לתל אביב שנואת נפשם. הדיווחים לוו במרשים ובקולות צוהלים. בשביל הסובייטים, חיסול היהודים היה ברכה שאין כמותה".

אבל הדיווחים נוטפי השנאה עשו ביהודי רוסיה פעולה הפוכה. הם עוררו אותם לחיים. פתאום הם נזכרו שהם יהודים ואילו שעוד מעט יחוסלו הם האחים שלהם. פתאום הם הבינו שייתכן והם יישארו יהודים יחידים בעולם ואם כך הם חייבים ללמוד מעט מהי היהדות ומה היא מבקשת מהם. "באותו זמן זכיתי לחבוק בן בכור. בעלי היה לבד בבית ואת כל התקשורת ביננו היינו מנהלים במילות רמז דרך חלונות בית החולים. הוא היה צועק מלמטה ואני הייתי כותבת פתק, קושרת למשהו כבד וזורקת אליו את תשובתי. ככה שמעתי על המלחמה, ככה שמעתי על המכתב שכתב בעלי בו הוא ביקש לשלוח אותו לעזור ליהודי ארץ ישראל וככה שמעתי איך ברגע האחרון הוא שרף אותו במקום לשלוח".

לו היה המכתב נשלח היה ד"ר יהודה מנדלסון מסיים את חייו ללא ספק בירייה או בסיביר, אבל רגע לפני שהוא שלח אותו השתנו הדיווחים ופתאום סיפרו הסובייטים ביבושת על צבאות ערב הנסוגים. "הדיווח הזה הגיע ברגע האחרון בשבילנו. בעלי שרף את המכתב ואני, ביום השמיני להולדת התינוק, חזרתי הביתה".

היום השמיני לחייו של התינוק הוא יום הברית. "החלטנו למול את התינוק יהיה מה שיהיה. בעלי נסע לחפש מוהל ואני מיהרתי לחפש מקום בו נוכל לערוך את הברית. באותה תקופה גרנו בבית פועלים. עשרה חדרים במסדרון צר וארוך כאשר בכל חדר מתגוררת משפחה אחרת וכולם חולקים יחד מטבח משותף. במקום כזה היה ברור שלא נוכל לקים ברית בלי שילשינו עלינו ונוגלה כולנו לסיביר. דודה שלי גרה באותה תקופה בבית פרטי והיא הסכימה לעזור לנו אבל פחדה להיתפס. בדרך אמצע היא נסעה לכמה ימים, מותירה לנו את המפתחות ולא יודעת כלל מה נעשה בבית שלה...".

בצהרי היום הסתננו לדירה הגדולה שלושה אנשים. הגברת מנדלסון והתינוק כבר היו בו. ד"ר מנדלסון חזר עם מוהל, יהודי נוסף הצטרף ובת דודה של הגברת מנדלסון גם, זהו, אילו היו נוכחי הברית.

בשקט ובמהירות נערכה המצווה. הברית קוימה וכולם ברחו מן המקום בדממה. "לא ידענו אז כלום. אמרו לנו להביא את התינוק קשור על כרית גדולה וזה מה שעשינו. קשרנו אותו בצורה זהירה לכרית והבאנו למוהל. המוהל ערך את הברית והחזיר את הילדים ואנחנו, ההורים המותשים וחוששים, לא העזנו לשאול מה הלאה, ברוסיה חינכו אותנו שלא לשאול שאלות. ככה לא ידענו בכלל שמותר לנו להוריד את התינוק מן הכרית ולטפל בו. האכלנו אותו כשהוא על הכרית, ובלילה, כשהוא בכה, הסתובב איתו בעלי בכל הבית כשהתינוק עדיין על כרית הברית. רק בבוקר, כשהמוהל הגיע לבדוק אותו הוא שוחרר סוף סוף מבית המאסר שלו וקיבל טיפול הולם".

התינוק הקטן זכה לשם 'דוד', על שם אביו של ד"ר מנדלסון, נצר יחיד למשפחה ענפה שנספתה כולה בגטו מינסק. "בעגה הרוסית כינינו אותו דודג'ק".

אבל הבעיה העיקרית עוד חיכתה להורים הצעירים. "בברית המועצות הביקורים בטיפת החלב היו חובה. ביום בו מלאו לתינוק חודש הייתי חייבת להתייצב איתו בטיפת החלב לבדיקות, חיסונים וכל מה שצריך. לא יכולתי 'לשכוח' מהביקור, שכחה במקום כזה פירושה בית כלא וסכנה מיידית".

כך, כשמלאו לתינוק חודש ימים, מצאה הגברת מנדלסון את עצמה צועדת לתוך גוב האריות. "האחיות גילו כמובן מיד את העובדה שהתינוק מהול. הן צעקו עלי, לא הבינו איך העזתי לעשות 'פולחן דתי' ו - - - העבירו דיווח על הברית לממונים עליהם".

בנקודה זו הפכו חייה של משפחת מנדלסון לגיהינום. "מהרגע בו דיווחו עלינו שאנחנו מקיימים מצוות של יהודים נגמר הסיפור. אפשר לומר שזכינו ממש 'למסור נפש' על הברית של דוד שלנו".

כשהק.ג.ב. נכנס לתמונה הכל יכול להיות. "בבת אחת התחילו לעשות לבעלי בעיות בעבודה. הצרו את צעדיו בבית החולים, פיטרו אותו בכל יומיים והניסיון למצוא עבודה הפך להיות סיוט. במקביל, דוד שלנו חלה בדלקת ריאות ופיתח אלרגיה לאנטיביוטיקה. במשך שלושת השנים הבאות הוא חלה בדלקת ריאות שבע פעמים כשבכל פעם הוא מגיע לסכנת חיים ממש ונדרש לאשפוז בבית החולים".

אבל אישפוז בבית חולים לילד יהודי מהול הוא לא סיפור פשוט. "באחת הפעמים הגעתי איתו כשהוא היה כחול וכמעט לא נשם לבית החולים. בבית החולים הסתכלו עליו ואמרו 'הוא בסדר, לכי הביתה'. בוכה הלכתי איתו לבית חולים אחר והתחננתי שיקבלו אותו. דוד נשם בקושי והיה חייב חמצן וטיפול מידי. הרופא בקבלה לא רצה לגשת אליו אבל לבסוף, לאחר הפצרות רבות, הסכים לאשפזו ושלח אותי הביתה. כמו שאמרתי, להורים היה אסור להיות ליד ילדים בבית החולים של אותה תקופה, ולי לא הייתה ברירה אלא לעזוב את המקום ולהתפלל לבורא עולם שישמור על הילד שלי וישלח אליו אנשים טובים שיסכימו לטפל בו למרות ה'חטא' החמור ש'חטא' בהיותו יהודי...".

מצבו של דוד החולני לא איפשר לגברת מנדלסון לצאת לעבוד אבל הפיטורין החוזרים ונשנים בהם בחשה ידו הארוכה של הק.ג.ב. דרש ממנה לעשות משהו כדי שלא יגוועו ברעב. "התחלתי לתפור מהבית. הייתי עושה תיקונים, תופרת בגדים ועושה הכל כדי להתפרנס. ככה משברי העבודות של בעלי ומהתיקונים שלי חיינו איכשהו מהיד לפה. ידענו שאנחנו חייבים לעזוב, ידענו שהמצב רק ילך ויחמיר אבל לא ידענו מה נוכל לעשות".

אמא, מה זה ז'דונק?

שלוש שנים עברו, אדון מנדלסון עבר מעבודה לשנייה והגברת מנדלסון הייתה מוכרחה לצאת לעבוד. "העבודה שהוצעה לי הייתה להיות מוכרת כרטיסי רכבת. ברוסיה אומרים תודה על כל דבר, בטח אם אתה יהודי, וככה קיבלתי אותה. כחלק מתנאי העבודה שלי דוד התקבל למעון נחשב בלנינגרד. באותה תקופה הוא היה בן שלוש והדיבור שלו היה רהוט ומלא. כך, ימים ספורים לאחר שהבאתי אותו אל המעון, בשעה שחזרנו הביתה, שאל אותי דוד: "אמא, מה זה ז'ידונק?". נעצרתי על מקומי הלומת רעם שכן ז'ידונק היא מילת גנאי שפירושה בערך יהודון מלוכלך. "מי אמר לך את זה?", שאלתי, והוא סיפר בתמימות כואבת: "היום הגננת העמידה אותי על השולחן ואמרה לכל הילדים בקבוצה לעשות מעגל מסביב לשולחן, להצביע עלי ולשיר 'ז'ידונק, ז'ידונק'. אמא מה זה ז'ידונק ולמה היא אמרה לכולם לשיר לי ככה, זה לא היה לי נעים!". התנודדתי על מקומי בהלם. ילד קטן, בן שלוש, מה הוא עשה לכם שאתם מתעללים בו ככה? מיותר לציין שדוד לא הלך יותר אל המעון ואני לא חזרתי אל העבודה. העובדה הזאת והחירות שנטלתי לעצמי כשהתפטרתי כדי להגן על ילדי מפגיעה, אולי הרתיחה עוד יותר את הסובייטים, שכן בחודשים הבאים סבלנו עוד יותר מידם הארוכה".

"באותם חודשים, בהשגחה פרטית מופלאה, עלה אדם אל הרכבת בשעה שבעלי נסע בה. בעלי זיהה את האיש כחבר מחתרת היהודית ופתח איתו בשיחה (דבר לא רגיל בברית המועצות). מהכא להתם הגיעו לעניין היהדות (דבר לא הגיוני עוד יותר. מי דיבר על יהדות עם איש זר ועוד ברכבת?!) והאיש שאל אותו בפשטות: 'היית רוצה לעלות לארץ ישראל?'. בעלי הנהן בהתרגשות והשניים נפרדו. מבחינתנו האפיזודה הסתיימה אבל כמה חודשים לאחר מכן קיבלנו מארץ ישראל מכתב ובו הזמנה רשמית לעלות אליה. ויזה מטעם ארץ ישראל. החותם היה 'בן דודינו' אדם בשם שלמה קום.

עכשיו נפתחה לנו הדרך להגיש בקשה לעלייה, אבל ידענו שבין הגשה לבין קבלת אשרה הדרך ארוכה וידו של הק.ג.ב. ארוכה עוד יותר. יומיים התלבטנו עד שקיבלנו החלטה. גרוע יותר ממה שכבר עכשיו לא יכול להיות. ננסה".

לא יכול להיות?

תמימות.

שיכור עם סכין

"עם המסמך החתום ניגשנו למשרד ה'אוֹוִיר' – המשרד לענייני הגירה ובלב הולם הגשנו בקשה לאשרת יציאה. למה עשינו את זה? כי לחיות ברוסיה ממילא לא יכולנו עוד. לא הייתה לנו עבודה, לא סידור לילד, לא מגורים, לא אפשרות מינימאלית לחיים, סיביר הייתה נראית לנו לא הרבה יותר גרועה מהמצב העכשווי. במשרד אמרו לנו שחסרה לנו רשימה ארוכה של טפסים ושלחו אותנו להשיג את כולם. בעבודת נמלים השגנו אותה ואז התבקשנו להשיג כמובן מסמכים נוספים. זה היה משחק של לך ושוב. כל מה שהבאנו נבלע שם והתברר שחסרים לנו מסמכים נוספים".

בנתיים נכנסה ידו הארוכה של הק.ג.ב. לתמונה ותגובתם הופיעה. "בוקר אחד נשלח בעלי באמצע בעבודה לברר משהו באיזה חדר צדדי. כשהוא הגיע לשם הוא מצא מולו וועדת רופאים חמורי סבר. 'הגיעו אלינו תלונות על העבודה שלך', הם אמרו והחלו להקריא רשימת תלונות בלתי אפשרית. בעלי הנדהם ישב והפריך את התלונות אחת לאחת. כך, למשל, אחת ה'תלונות' שהגיעה היא שהוא משכנע נוצרים לחזור לאמונתם. 'אילו שטויות, אני יהודי, איך אוכל לשכנע נוצרים להאמין באמונה שלהם?', אמר בעלי. כשהרופאים ראו שמהתלונות לא יצא הרבה הם שינו כיוון ואמרו: 'יש לנו כאן גם תיק רפואי שהגיע אלינו על שמך'. בלי להתבלבל הם שלפו תיק של אדם ששם משפחתו היה מנדלסון אך שמו הפרטי שונה לחלוטין. הם פשוט לקחו תיק ותפרו אותו עליו. 'אנחנו צריכים לבדוק אותך, מחר תגיע למקום איקס ושם נערוך לך בדיקה', ציוו עליו".

"כששמעתי את הסיפור בערב ביקשתי ממנו 'יהודה, אל תלך. זו מלכודת שקופה מדי', אבל בעלי היה כל כך בטוח בצדקת דרכו וכל כך לחוץ על העבודה שהוא החליט ללכת".

ברגע שנכנס לחדר הפך הכל להיות מאוחר מדי. הדלת ננעלה עליו אוטומטית, הרופאים 'בדקו' אותו כאוות נפשם והחליטו ששפיותו הנפשית מוטלת בספק. הם רשמו לו טיפול בטוח זריקה יומית של 100 מ"ג אמינוזין. "המנה הזאת יכולה להרוג אפילו פיל, לשם ההבנה, הכמות האפשרית לאדם חולה באמת נעה בין שלושה לחמישה מיליגרם, יהודה קיבל פי עשרים ויותר ממנת המקסימום המותרת".

זריקה אחת ניתנה 'למשוגע' במקום והפכה אותו לכזה באמת. מספיקה מנה אחת כזאת כדי שאדם יאבד שליטה על השרירים שלו, על המחשבות ועל הרגשות. לו הוא היה מקבל את כל ה'טיפול', מהר מאוד היה הופך באמת למשוגע ואף מסיים את חייו.

"בנתיים, אני המתנתי בחדר שלנו, רועדת מפחד וחוששת לחיי בעלי. ידעתי שהוא הכניס את עצמו לגוב האריות ואל ידעתי איך הוא יצא משם".

אבל מהר מאוד גם לגברת מנדלסון לא היה עוד אפשרות לשקוע בפחדיה. הק.ג.ב 'טיפל' היטב גם בה. "בדירת הפועלים שלנו חי באחד החדרים שיכור אלים. בציווי הק.ג.ב הוא היה יושב יומם ולילה מאחורי הדלת של ה'בית' שלי, מונע ממני לפתוח אותה". כשהמטבח בחוץ, המים בחוץ וכל הצרכים החיוניים בחוץ אפשר פשוט למות מן המצור. "הייתי יושבת שעות ליד הדלת הסגורה, מקשיבה לשמוע מתי הוא הולך בעצמו לשתות, לאכול או לקנות לעצמו בקבוק יין, ומנצלת את הדקות האלו כדי לזנק החוצה, לדאוג לעצמי לצרכים חיוניים ולחזור לחדר".

"אוכל כמעט ולא היה לי. אני ודוד היינו כל הזמן על גבול הרעב. החסד הגדול שעשה איתנו ה' יתברך הוא שיהודי שהעסיק בעבר את בעלי, שם לב שהוא לא מגיע למחתרת ימים ארוכים והבין שקרה משהו. שבועיים לאחר ש'נאסרתי' בדירתי הוא הגיע למקום כשבידו סל גדול מלא מזון. האיש פגש בשיכור השתוי שהחזיק ביד סכין גדולה (באמת!) והבין את מה שאני הבנתי; הוא חייב לחכות עד שהשיכור ילך לדאוג לעצמו, ואז לנצל את הרגעים ולהכניס לי את האוכל אל הבית".

וזה מה שהיה, ברגעים הספורים שהשיכור לא היה במקום, הצליח איש המחתרת להתגנב אל הדירה ולהשאיר בה את האוכל. "רק אז יכולתי לחזור ממסע השרידה שלי אל מצב של חיים ולחזור לדאוג לבעלי".

שבועות ארוכים חזרו עד שבסיפור השגחה פרטית מופלא הצליח מר מנדלסון להשתחרר מבית המשוגעים. "כשהוא חזר הביתה וראה את השיכור שבפתח הוא קיבל משמים כוחות מיוחדים. בלי להסס, תפס לו את הסכין ושבר אותה, לאחר מכן גרש אותו מן המקום בצעקות אימה, למרות שבדיוק כמוני גם הוא ידע שהשיכור אינו אלא שליח של הק.ג.ב ולא ירחקו הרגעים עד שהם יקבלו דיווח על מה שקרה".

"היינו במצב של ייאוש מוחלט. ידענו שלא ירחק היום עד שהתיק שלנו יהיה תפור לחלוטין והסובייטים יגזרו עלינו מוות בצורה כזו או אחרת".

היינו כחולמים

"מצב החיים שלנו היה בלתי אפשרי. בעלי עבר מעבודה לעבודה, לא מצליח לעבוד חודש אחד רצוף בלי שהק.ג.ב ימצא עילה לפיטוריו, אני תפרתי הכל, מגרביים ועד בגדים, ודו היה איתנו בבית. ערב פסח הגיע ואני הרגשתי שדווקא בתוך החושך הזה ה' יתברך רוצה לראות אותנו מתאמצים עוד טיפה. עוד משהו אחד של מעל הטבע. החלטנו – בפסח הזה נאכל מצות. אחר צהרים אחד קמתי ונסעתי אל בית הכנסת היחיד שהיה בלנינגרד (מכיוון שהסובייטים רצו להעמיד פנים ליברליות כלפי העולם הם הותירו בלנינגרד בית כנסת יהודי, אך כמובן שכל מי שנכנס אליו היה תחת עיקוב קבוע וסכנה מוחשית). נכנסתי פנימה ואמרתי לאישה היחידה שהייתה שם שאני רוצה מצות לפסח. היא הסתכלה עלי כאילו השתגעתי אבל אני לא וויתרתי. 'בבקשה, מי יכול לדאוג לי כאן למצות בפסח?', התחננתי. 'כמה מצות את רוצה?', היא שאלה ואני חשבתי רגע ואמרתי 'שלוש קילו'. 'לכי תיקני שלוש קילו קמח פשוט ותביאי לכאן', היא אמרה ואני עשיתי כמצוותה. ידעתי שהסיכויים שהקמח הזה יהפוך למצות קלושים והסיכויים שאצליח להבריח את המצות האלו הביתה קלושים עוד יותר, אבל החלטתי לעשות הכל בשביל זה. חזרתי, נתתי לה את הקמח וקבענו להיפגש במקום שבוע לאחר מכן".

אחרי שבוע לקחה הגברת מנדלסון את דוד הקטן יחד איתה, נטלה מזוודה גדולה ויצאה לטיול בלנינגרד הגדולה, מנצלת את הזמן כדי 'להתפלח' אל בית הכנסת. "בבית הכנסת חיכתה לי חבילת מצות גדולה. 'את בטוחה שאת רוצה לקחת את הסיכון?'. שאלה אותי האישה ואני השבתי בחיוב. ידעתי שמדובר ביותר סיכון מסיכוי, אין כמעט אפשרות שאצא מבית הכנסת כשבידי מזוודה גדולה ואנשי הק.ג.ב לא יבדקו מה יש בה. אבל לקחתי אותו. אם הק.ג.ב מילא עומד להרוג אותנו, לפחות נזכה לקיים כמה מצוות לפני כן".

אין הסבר איך ומה אבל הגברת מנדלסון הגיעה הביתה עם דוד הקטן ומזוודת המצות. אף אחד לא עצר אותה בדרך. "כל הפסח ההוא אכלנו רק מצות וגם חילקנו מהם לחברים. ביום שאחרי פסח בעלי יצא לעבודה בבית החולים ואני נותרתי בבית עם דוד ועם תינוק קטן, בנה של גיסתי שהייתה מאושפזת אז בבית החולים".

ואז זה קרה...

"עמדתי מול דוד, לא היה בבית הרבה מה לאכול וחיפשתי דרך יצירתית להכין לו אוכל. 'היום אכין לך קניידלעך', אמרתי לו וטיפסתי אל שארית חבילת המצות, לוקחת ממנה מצה אחת ורוצה לרסק אותה לפירורים ולהכין מהם את הקניידלע במטבח המרכזי. איך שאני מניחה את המצה על השולחן פתאום דופקים לי דפיקות חזקות מאוד על הדלת. ידעתי שזה איש של הק.ג.ב וידעתי גם שאם לא אפתח מיד הוא יפתח בעצמו, אבל מה אעשה עם המצה שעל השולחן?".

הרגעים הבאים היו רגעי אימה וחרדה.

הגברת מנדלסון מיהרה לפתוח את הדלת וגילתה מולה קצין בכיר. "גרשדמקה (חברה - רוסית, כך פנו לאנשים בברית המועצות, שהרי כולם היו שם 'שווים', 'לא' היו הבדלי מעמדות) לאה מנדלסון?", הוא שאל ואני אישרתי. בעודי מקשיבה לו ניסיתי לפסוע בעדינות לאחור, כדי להסתיר בגבי את המצה שעל השולחן. הקצין אולי הבחין בה ואולי לא, עד היום אינני יודעת. הוא הרים אלי מבט קר כקרח ושאל: "זה נכון שאתם רוצים לעלות לארץ ישראל?". אי אפשר לתאר את הסערה שהתחוללה בליבי באותם רגעים. לא ידעתי מה לענות. ידעתי שאם אני אומרת 'כן' קרוב לוודאי שהוא אוזק אותי ויחד עם הילדים לוקח אותי לבית הסוהר באשמת חתירה נגד הממשל, אבל אם אני אומרת 'לא', הסיכוי הקלוש שאולי קיבלנו אשרת יציאה נגנז לנצח ואנחנו נותרים לחיות כאן במצב הבלתי אפשרי שלנו. עמדתי שם, אפילו להתפלל לא יכולתי, והרגשתי ממש איך גלים של כוח זורמים אלי מהמצה שעל השולחן מאחור. בבת אחת ידעתי מה אני צריכה לעשות. הרמתי את המבט ואמרתי 'כן, אנחנו רוצים לעלות לארץ ישראל'. זהו, ידעתי שבזאת חתמתי את דיני. עצמתי את העיניים וחיכיתי לגרוע מכל".

אבל שום דבר לא התרחש.

"יש לכם אשר יציאה. אתם צריכים לסדר כמה מסמכים ולעזוב את ברית המועצות במהירות", הוא אמר והסתלק משם.

"רועדת נשענתי על השולחן, עיני זולגות דמעות ואני לא יכולה לעשות דבר מלבד לומר שוב ושוב 'תודה אלוקים, תודה!'.

לכתך אחרי במדבר

מהרגע בו קיבלה משפחת מנדלסון את ההודעה על אפשרותם לעזוב את הארץ ועד לרגע בו הם היו צריכים לעזוב אותה באמת היו רק ימים ספורים. בימים האלו היה עליהם להשיג אישורים שונים ומשונים, בין היתר אישור ביטול אזרחות סובייטית.

"כדי לוותר על האזרחות הרוסית היינו צריכים לשלם תשע מאות רובל לכל אחד, אלפיים שבע מאות רובל בסך הכל. מדובר בסכום עצום. המשכורת של בעלי באותם ימים, אם וכאשר הוא הצליח להגיע למשכורת מלאה, הייתה תשעים רובל והחסכונות הלא רבים שלו לא הגיעו אפילו לרבע מן הסכום. התחלנו לגייס את הכסף מיהודים טובי לב, אבל מה, ברוסיה כל יהודי הוא בחזקת עני. בהשגחה פרטית, בדיוק באותם ימים קיבלנו מברק מ'קרוב משפחתנו' הישראלי, זה שהצליח לעזוב את רוסיה רק ימים ספורים לפנינו. 'אם חסר לכם כסף תפנו לקונסוליה של הולנד במוסקבה', היה כתוב שם בפשטות. למה הוא חשב שיהיה חסר לנו כסף ולמה שלח את המברק באותו יום? השגחה פרטית מדויקת מבורא עולם. מיד כשקיבלנו את המברק קם בעלי ונסע למוסקבה, הוא פנה לשגרירות ההולנדית וביקש מהם את הכסף. "על הכסף הזה תצטרכו לשלם בשתים עשרה שנים של עבודת פרך בנגב של ארץ ישראל", היא אמרה לו. אני לא יודעת למה היא אמרה את זה, אולי היא חשבה שהוא מבין שמדובר בבדיחה ואולי היא סתם הייתה בעלת לב רע, אבל בעלי קיבל את הדברים כפשוטם. 'לאה', הוא אמר לי כשחזר הביתה, 'קיבלנו את הכסף אבל נצטרך לשלם תמורתו בעשר שנים של עבודת פרך בארץ ישראל'. לא נבהלתי. עדיף להיות עבד בארץ של יהודים ממל בארץ של קומוניסטים. היינו מוכנים".

תוך ימים ספורים מצאה משפחת מנדלסון הצעירה את עצמה על מטוס בדרך לווינה. "כל הדרך בכינו, לא האמנו שזה אמתי. מתוך תוך החלק השחור ביותר בחיינו זכינו לקיבוץ גלויות מהיר כל כך ומופלא".

בווינה, בארמון שנברון, הייתה הנקודה בה נאספו יהודים שלא יכלו להגיע לישראל ממדינות שונות ברחבי תבל ומשם נלקחו כולם ארצה. "הגענו לארץ. בשדה התעופה חיכה לנו רכב שנשלח לקחת אותנו לאולפן קליטה בטבריה. 'זה הרכב שייקח אותנו לעבודת הפרך בנגב', ידענו, ובכל זאת היינו מאושרים. עלינו על הרכב, הנחנו את מעט המטלטלים שהיו לנו, והתיישבנו. הנהג יצא לדרך הארוכה בואכה טבריה וכאשר הוא הגיע לשם הלך לברר היכן בדיוק הוא אמור להוריד אותנו".

"איפה הוא בירר את זה? בנקודת המשטרה בטבריה. מי שמכיר, באותם שנים נקודת המשטרה הטבריינית הייתה באיזה מבנה אנגלי עתיק ומפחיד. הוא היה נראה לנו כמו בית סוהר והיינו בטוחים שלכאן, בדיוק לכאן, מועדות פנינו. הנה הנגב והנה המקום בו אנחנו עומדים להעביר עכשיו שתים עשרה שנים של עבודת פרך, ובכל זאת, ידענו שהיה שווה. אחרי שנשתחרר מהכלא הזה נהיה בין יהודים".

מהר מאוד יצא הנהג החוצה וחזר לרכב. מול עיניהם המשתאות של משפחת מנדלסון נעלם 'בית הכלא' והופיעה הכינרת על מלוא יופייה. "החלטנו להתענג על הנסיעה, לא משנה לאן נגיע, מהדרך מותר לנו ליהנות".

הנסיעה הסתיימה בבית מלון קטן בו נקלטו העולם למספר חודשים של שעות אולפן מרוכזות לפני שיצאו להתיישב ולעבוד, כל אחד במקצוע בו התמחה במקורו.

"הגענו לחדר יפיפה במלון. לאחר שנות רעב איומות קיבלנו בכל יום שלוש ארוחות מלאות, חדרניות ניקו לנו את החדר ואנחנו יכולנו לשבת בשעות דמדומי היום ולהשקיף על הכינרת ממקומינו על מצע הדשא שבמלון. אני זוכרת את הרגע הזה בו ישבתי על הדשא. לפני הכינרת, מעלי רמת הגולן וכולי עטופה בהודה של ארץ ישראל. 'ריבונו של עולם', פניתי אל האב שקיבץ אותנו ארצה, 'שעבודת הפרך הזאת לא תיגמר לעולם...'".

עד היום ממשיכה הגברת מנדלסון להרגיש שהיא לא נגמרת, 'עבודת הפרך'... "חמישים שנה עברו מאז, ובכל מקום שהיינו, הרגשנו גן עדן. אתם יודעים מה זה לחיות בין יהודים? יודעים מה זה לאכול ארוחה משביעה? יודעים מה זה לקיים מצוות בלי חשש ממה שייקרה? שאיש לעולם לא ידע להעריך, אנחנו יודעים. אני פותחת כל יום ב'מודה אני' נוסף משלי. מודה אני שקיבצת אותנו מן הגלות וזיכית אותי להגיע לחיים של יכולת לקיים תורה ומצוות".