שני יודי"ן

כתב יואל שפיץ (גיסי היקר):

מאז שהייתי ממש קטן, ידעתי שאנחנו חסידי אלכסנדר, ושסבא ממשפחת אדמורי"ם. הייתה מעין תחושה, שפעם, לפני המלחמה (השואה) היינו חלק ממשהו גדול.

מכל הדבר הגדול הזה, נשאר אצל סבא שלי העיקר: לימוד התורה המתוק, הניגונים, היידישקייט, האוכל המסורתי וכל כיוצא בזה. אבל אדמורי"ם? זה לא.

סבא גר לידינו, בקרני שומרון, ואחר כך ברחובות, החסידות קרנה ממנו, אבל בלי קשר לאדמורי"ם, שחלקם היו בני דודיו וניצלו מהשואה.

אני זוכר שהדיסוננס בין הסיפורים על פולין, לבין החיים שלו בארץ היה כל כך ברור, שפעם שאלתי אותו מה העניין, ולמה הוא 'חתך' מהעולם הזה?

סבא ענה לי בפשטות: "יואל, לאחד מגדולי הרביים בפולין, ששושלת אלכסנדר יצאה ממנו- קראו היהודי הקדוש. והוא, היה נוהג לומר: כשיי"ד (יהודי, וגם האות יו"ד) עומד ליד יי"ד (כנ"ל), באותו הגובה ממש- נוצר שם השם (י"י) אבל, כשיי"ד (יהודי, וגם האות יו"ד) עומד מעל יי"ד (כנ"ל)- הרי זה 'סוף פסוק' { : } ..."

סבא נפטר כשהייתי בן 11, ולמרות שזכרתי את דבריו, לא תמיד ידעתי ליישם אותם. הייתה זו אימי, זכרונה לברכה, שדאגה טוב טוב שהדברים לא ישכחו ממני ושיננה אותם בפי.

לאימי ולי היה קשר קרוב, אני 'בן הזקונים', ולא פעם בישלנו יחד לשבת, וגם היינו משוחחים ארוכות בטלפון יום יום עד פטירתה.

כל פעם היא שאלה מה התחדש, ואם ספרתי לה שנסעתי לישיבה מסוימת או לרב מסוים, להתוועדות או לשיעור, כל פעם היא הגניבה את המסר של סבא שלי באופן אחר.

פעם, כשחזרתי מלא התלהבות משיעור של מאן דהו, היא אמרה:

"צריך להיזהר מכריזמה. היא יכולה להיות תבלין טוב לתוכן של הדברים, אבל כשהיא בפני עצמה- היא רעל גם אם נדמה שהיא תרופה"

ופעם, כשהתלהבתי מספר של רב שהציע פתרונות לכל התלבטויותיי אמרה:

"צריך להיזהר משיטות סדורות. החיים מלאים חורים, אם מישהו לא מכיר בכך, או מנסה לעמעם את זה- הוא שקרן"

ופעם כשהתחלתי להשתנות מאוד בגלל רעיונות שהושפעתי מהם היא טענה:

"תתרחק ממי שרוצה לשנות אותך, תשמור רגליים על הקרקע שלך. יש לך אינסטינקטים בריאים, באשר לדרך ארץ, באשר לאיך צריך לנהוג, ואם למישהו יש בעיה איתם- זו בעיה שלו"

ופעם, כשחזרתי משיעור של מקובל אחד היא חרצה בבת צחוק:

"אם מישהו מגבב מילים גבוהות, ומגלגל עיניים, וכולם אומרים 'וואו!', חזקה עליו שהוא מדבר שטויות. דברים חכמים באמת, הם מבריקים דווקא כי הם פשוטים.." ואני התבאסתי אבל לא יכולתי להכחיש שהיה משהו בדבריה.

ועל כולם, טענה שוב ושוב, ופעם ממש רבנו על זה:

"קשר בין מורה לתלמיד חייב להכיל גבולות, גם כשנדמה לך שאתה חלק מהמשפחה של מישהו, תזכור תמיד שאתה לא. יש משפחה, יש חברים ויש מורים ורבנים. וזה היופי, שכל דבר במקומו. כשדברים מתחילים לזוז לך - זה סימן שאתה במקום בעייתי"

והיא בכלל לא ידעה, ואולי דווקא כן, שכל האמירות הללו, יכוונו אותי דווקא בדרכי כמורה, לתלמידים וגם לתלמידות. ואלו דיברותיה של אימי:

תתמקד בתוכן ולא בכריזמה - ותנצל מגאווה.

תציע הצעות, תפתח פתחים - אבל לעולם אל תמכור שיטות להצלחה גם כשממש בא לך.

אל תנסה לשנות את התלמידים שלך, תוסיף להם, תתבל את חייהם, תכוון בעדינות - אבל גש בענווה.

מילים גבוהות ולא מובנות רק מזיקות. דבר פשוט - ככה יעריכו אותך.

וגם כשזה קשה, זכור - אתה רק מורה. לא מטפל ולא בן משפחה. מהעמדה שלך תנסה לתת כמה שיותר, ותשאיר גם מקום לקב"ה.

לעילוי נשמתה של אימי החכמה וסבי החסיד.